ל"ג בעומר: האור הפנימי של רבי שמעון
- Jack Levy
- 22 במאי 2024
- זמן קריאה 2 דקות
Por Jack Levy
בקרוב נחגוג את ל"ג בעומר, היום ה-33 בסדרה של 50 ימים של ספירת העומר. מנקודת מבט קבלית, ימים אלה מייצגים מסע לפיתוח אישי ורוחני, כאשר כל יום מהווה שלב במקביל לחיפוש שלנו אחר קשר והתפתחות. עם זאת, ל"ג בעומר נושא עימו משמעות מיוחדת. היום הזה לא רק מסמל את סיום תקופת האבל על תלמידי רבי עקיבא, שנפלו במגפה מחרידה, אלא גם את יום השנה למותו של רבי שמעון בר יוחאי, מחבר הזוהר ותומך עמוד של הקבלה.
אשו של רבי שמעון בר יוחאי
נרדף על ידי הממשל הרומאי, מצא רבי שמעון מקלט בחשכת מערה, שם בילה 12 שנים עם בנו. תקופת הבידוד הזו הפכה לשלב מכריע בהתמרתו הרוחנית, במהלכה הוא התעמק במדיטציות ולימודים עמוקים, תוך שהוא ניזון מחרובים ומים ממעיין קרוב. הזמן הזה במערה, שלב של "הפרשן" במסע הגיבור המפורסם, יצק את הלימודים שיותר מאוחר יוזמנו בזוהר.
בכל שנה בל"ג בעומר אנו מדליקים מדורות וחוגגים לזכר הצדיק הזה שהרכיב וחשף את האור לעולם.
מה באמת מסמלת המסורת הזו?
בואו נתבונן תחילה באש.
זה מעניין לחשוב שעצים, כדי לגדול, דורשים את ארבעת היסודות: מים, אוויר, אדמה ואש. אף שאיננו רואים להבות צצות מעץ, האש נמצאת שם, מוחשת בצורת עץ. האנרגיה הזו נספגת ונשמרת, וכשאנו מדליקים מדורה, אנו שוחררים את קרני השמש שהעץ ספג במהלך חייו.
מדורות ל"ג בעומר אינן רק מסורת; הן סמל לאור הפנימי שרבי שמעון גידל בחושך. האש מייצגת את כמיהת הנשמה להתרומם, לחפש את האמת והקשר האלוהי.
תנור אכנאי וההתעוררויות הרוחניות
בקבלה, מודגשים שני מושגים חיוניים: התעוררות דתתא (ההתעוררות מלמטה) ו-התעוררות דעילא (ההתעוררות מלמעלה), שמיוצגים על ידי התורה הכתובה והתורה הבעל פה, בהתאמה. סיפור מהתלמוד ממחיש את המושגים הללו בעומק.
בדיון הלכתי פולמי על טוהרת סוג של תנור, הרבי אליעזר הזמין ניסים כדי להוכיח את טענתו, ואף קול שמימי תמך בעמדתו. עם זאת, הרבי יהושע דחה את הסימנים האלה, ציטט את התורה: "כי לא בשמים היא", מה שמראה שפרשנות התורה, לאחר שהוענקה, נופלת על בני האדם. השם חייך לתגובה זו, משקפת את התעוררות דתתא, התעוררות מלמטה, שבה אנו, כחלק מהבריאה, עובדים להמשיך להבין וליישם את החוק האלוהי.
בל"ג בעומר, כשאנו מנציחים את רבי שמעון ומדליקים את מדורותינו, אנו חוגגים קשר ייחודי: האור האלוהי שניתן לנו, שמסומל בתורה הכתובה (העץ), והאור הפנימי שאנו חושפים ממנו, דרך הדיונים האנושיים שלנו בתלמוד והפרשנויות של הזוהר. כל להבה היא סמל לחיפוש שלנו, הן האישי והן הקולקטיבי, תזכורת שיש לנו חובה לפרש, לדון ולבסוף לפלס את דרכנו לקשר עמוק יותר ולהתעלות רוחנית, עולים לכדורים הקרובים יותר לבורא שלנו, מודרכים באש הנצחית של התורה.
Referencias:
Comments